אמאל'ה: מדריך הצ'יזבטים המלא לל"ג בעומר

בכל חג יש נבל: בפסח אלו המצרים, בפורים זה המן, בט"ו בשבט אלו התולעים, ובל"ג בעומר – טוב, זה ברור, זה המדריך שסיפר לנו צ'יזבט במדורה של ניצנים ובגללו אנחנו ישנים עד היום עם מנורת לילה.

לכבוד חג המדורות המתקרב, אנחנו מגישים לכם (בעזרתם האדיבה של חברי קבוצת "כל הקושיות נכונות", קבוצת הפייסבוק הטובה ביותר ב, ובכן, פייסבוק) את מגדיר הצ'יבזטים המלא. בטוחים שתעשו בו שימוש מושכל.

קריאה לא מעבירה את הטראומה בצורה טובה כמו צרחות מסביב למדורה, אז כדי שתצליחו להכנס לאווירה המתאימה, תלחצו פליי ותתחילו לקרוא

הקלאסי

נתחיל בז'אנר המוכר והאהוב. אתם יודעים איך זה הולך – סיפור אימה, אווירה מפחידה, קול נמוך שעולה ברגעים הדרמטיים. צ'יזבט קלאסי שנגמר בצעקה וגורם לסיוטים.
הצ'יזבט שראוי לפתוח בו הוא הסיפור המוכר על הבובה דולי. להלן הנוסח הבסיסי (אל תשכחו להלחין את השיר החוזר ולהוסיף פרטים מפחידים כאוות נפשכם):

ליום הולדתה קיבלה ויקטוריה הקטנה בובת חרסינה יפהפייה. אני אקרא לה דולי, החליטה ויקטוריה, והיא תישן לידי בכל לילה.

באמצע הלילה, מתוך חלום, שמעה ויקטוריה לחישה מתנגנת: "דולי יורדת מהמיטה, דולי פותחת את הדלת, דולי הולכת במסדרון…"
בבוקר התעוררה ויקטוריה ומצאה את הבובה במסדרון. היא בטח שכחה שהניחה אותה שם, היא חשבה לעצמה. באותו הלילה היא הקפידה לכסות טוב־טוב את דולי ששכבה לידה, ונרדמה.
באמצע הלילה היא שוב שמעה את השיר: "דולי מרימה את השמיכה, דולי יורדת מהמיטה, דולי פותחת את הדלת, דולי הולכת במסדרון…"
ויקטוריה קמה ומצאה את הבובה במסדרון, תמימה כמו בובה.
בערב למחרת ויקטוריה החליטה לברר את העניין. היא נעלה את ויקטוריה בתוך הארון, והלכה לישון. הבובה הייתה כל כך יפה והיא לא רצתה לוותר עליה.
אבל שוב, באמצע הלילה, נשמעה הלחישה: "דולי פורצת את המנעול, דולי יוצאת מהארון, דולי פותחת את הדלת, דולי הולכת במסדרון, דולי נכנסת למטבח, דולי פותחת את המגירה…"
בבוקר ויקטוריה מצאה את דולי יושבת בשלווה בתוך מגירת הסכו"ם, וזה כבר הפחיד אותה. היא לא סיפרה על זה לאף אחד, תלשה את ידיה ורגליה של הבובה והטמינה אותה בבור שחפרה בחורשה שמאחורי הבית.
ויקטוריה נרגעה – היא השמידה את הבובה המוזרה והכל בסדר עכשיו. אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי, כי בלילה שוב התחיל הלחש: "דולי מחברת רגליים, דולי מחברת ידיים, דולי חופרת החוצה, דולי הולכת הביתה, דולי פותחת את הדלת, דולי נכנסת למטבח, דולי לוקחת סכין גדול, דולי עולה במדרגות, דולי הורגת את אבא, דולי הורגת את אמא…"
ויקטוריה התעוררה בצעקה ורצה לחדר ההורים. שלולית דם קידמה את פניה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי…

"…דולי רוצחת אותך!"

רמת אימה:

עוד צ'יזבט מוכר וטוב (בקטע רע) הוא הסיפור על רוצח ההמונים שברח מבית הכלא:

קלאוס המבוגר גר לבדו בקצה העיר. רק הוא ורקסי – כלבו הנאמן. חייו התנהלו להם על מי מנוחות, משעממים ובטוחים. בכל פעם שקלאוס הרגיש בודד או מפוחד, הוא הושיט את ידו לרקסי שנח למרגלתיו, ורקסי ליקק את ידו והרגיע אותו.
ערב אחד הופיע מבזק בטלוויזיה: הנרי מרשמלאוס, הרוצח הסדרתי האיום ביותר במאה האחרונה, ברח מבית הכלא!
לפני שהלך לישון, קלאוס וידא שהדלת נעולה כראוי. הוא כיבה את האור, נשכב במיטתו וניסה להרדם. רקסי, כרגיל, התכרבל מתחת למיטה.
קלאוס לא הצליח לישון. המחשבות על הרוצח המטורף הלחיצו אותו. הוא שלח את ידו אל מתחת למיטה ונרגע כשרקסי האהוב ליקק אותה.
קלאוס נרדם לכמה דקות אך התעורר למשמע רעש של טפטוף: "טיף טף… טיף טף…"
הרעש הפריע לו והוא קם לבדוק את הברז בשירותים. הברז היה סגור, וקאלוס חזר למיטתו, הושיט את ידו כדי לקבלל ליקוק מרקסי, וניסה להרדם שוב. אבל הרעש לא הפסיק: "טיף טף… טיף טף…."
קלאוס קם שוב והלך למטבח. הברז היה סגור, אך נדמה היה שקול הטפטוף רק מתחזק. קלאוס החליט שהוא עייף ומפוחד. הוא החליט לחמם לו חלב, העמיד סיר על האש ופתח את המקרר כדי להוציא את החלב.
כשהמקרר נפתח הוא ראה את רקסי שחוט, דמו מטפטף, ועל קיר המקרר נכתב בדם: "לא רק כלבים יכולים ללקק".

רמת אימה:

בן הדוד של הז'אנר שעדיין נחשב קלאסי, הוא "מתחיל הכי מפחיד שלך, ולאט לאט מגביר". שימו לב לצ'יזבט הבא:

אסיר בכלא השמור ביותר בארה"ב מחפש דרך לברוח מהכלא. הוא מחליט להיעזר בסוהר הזקן, החביב ביותר מבין הסוהרים, ומשתף אותו בתוכנית: הסוהר הזקן יעזור לו להתגנב מהתא ולהתחבא בחדר שבו שומרים את ארונות הקבורה, ומשם הוא "יתפוס טרמפ" עם הנפטר הבא בתוך הארון, והסוהר יבוא לבית הקברות ויוציא אותו.
הסוהר הסכים, וסידר לו גם פנס קטן וקצת אוכל.
האסיר מתגנב מתאו אל חדר המתים, ומתחבא באפלה במשך כמה ימים. לבסוף הוא שומע שנכנסים לחדר לארגן ארון לאחד האסירים שנפטרו. בלי שהסוהרים ישימו לב, הוא מצליח להתגנב בחושך לתוך הארון, ולא זז כשמכניסים לידו את הנפטר.
הסוהרים סגרו עליו את הארון, העלו אותו על הרכב ונסעו לטקס בכנסיה. לאחר הספדים ארוכים, בהם עצר האסיר את נשימתו, הוא מרגיש שמורידים את הארון לתוך הקבר ומתחילים לכסות בעפר.
רק כשהוא מרגיש שאין סיכוי שישמעו אותו הוא זז בתוך הארון ומוציא את הפנס שקיבל מהסוהר, מדליק אותו, ורואה לידו…
את הסוהר הזקן…

רמת אימה:

עוד בז'אנר: "הזקנה והטבעת", "הבייביסיטר". שאלו את המדריך הקרוב לביתכם ואל תאשימו אותנו במה שיקרה אחר כך.

המתחכם

הז'אנר הבא מורכב מצ'יזבטים עם טוויסט בעלילה. כזה שבשנייה האחרונה מסלק את הפחד ואפילו מעלה גיחוך. כמובן שלא אכפת לנו מהסוף אלא מהדרך לשם, ורצוי שהיא תהיה כמה שיותר מפחידה.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה טליה עשתה בייביסטר. השכנים החדשים הזמינו אותה באותו הערב. הם היו צריכים "לצאת לאירוע", וביקשו שתשמור על הילדים. טליה הסכימה – לשמור על ילדים ישנים, לצפות בטלוויזיה ולקבל על זה כסף. איזה כיף.
היא ישבה מול הטלוויזיה וצפתה בסרטי מתח, כשלפתע צלצל הטלפון.
"הלו", ענתה טליה.
"טליה? זו את?" שאל קול מוזר.
"מי אתה?"
"ערפד. אני בא עוד מעט, תתכונני".
טליה ניתקה את השיחה. מצחיק מאוד, היא חשבה. בטח מישהו שמע שהיא לבד והחליט למתוח אותה.
אבל פתאום היא שמה לב שהטלוויזיה נכבתה. היא הדליקה אותה שוב וראתה שהמסך מהבהב.
היא התחילה לפחד אבל המשיכה לצפות, ואז נכבה האור ושוב צלצל הטלפון.
"מי זה?" היא שאלה בחשש.
"ערפד, אמרתי לך. אני מגיע עוד מעט. את מוכנה?"
טליה טרקה את הטלפון ורצה לחדר הילדים. היא סגרה את הדלת והתיישבה צמוד לקיר, מבועתת. ערפד מגיע לתפוס אותה! היא קירבה אליה את הטלפון והתחילה לחייג למשטרה, ואז היא שמעה את דלת הבית נפתחת. "טליה? הגעתי… איפה את? טליה?" שאל הקול המפחיד.
טליה התחילה לבכות בפחד. היא שמעה צעדים כבדים ודלת החדר נפתחה: "טליה, זה הרפד, את יכולה לראות לי איפה הספה השבורה?"

רמת אימה:

כן כן, אין כמו משחקי מילים. עכשיו צ'יזבט אהוב עם טוויסט קצת שונה:

עיתונאי אחד ערך תחקיר על בית סוהר שמור במיוחד. הוא עבר בכניסה בדיקה קפדנית ונכנס דרך שער ברזל כבד ודרך גדר תיל חשמלית. מנהל הכלא קיבל את פניו וערך לו סיור. קודם כל הוא הסביר לו שאי אפשר לצאת ולהיכנס ללא ליווי של צוות הסוהרים. אף אסיר מעולם לא ברח מבית הכלא. לאחר מכן הוא עבר איתו בין האגפים השונים, הראה לו את האסירים המסוכנים שהיו אזוקים תמיד, ולבסוף הוביל אותו לאגף השמור. הוא הראה לו שם אסיר שרירי במיוחד, מלא בצלקות וקעקועים, שעסק בניתוץ גושי בטון. המנהל הסביר שזה אסיר כל כך מסוכן וזו הדרך היחידה להעסיק אותו, אחרת הוא ישבור את השלשלאות שלו ויברח. הם יצאו מהתא והמשיכו בסיור.
פתאום נשמעה אזעקה ומנהל בית הכלא הסביר לעיתונאי שיש מקרה חירום והוא חייב לרוץ, ואמר לו שלא ידאג, הוא מוגן.
מנהל הכלא הלך, ופתאום העיתונאי הרגיש שמישהו מסתכל עליו. הוא ראה שזה האסיר המפחיד, המסוכן, המקועקע. הוא הפסיק לנתץ את הבטון והתחיל לשבור את הסורגים של התא שלו.
העיתונאי התחיל לרוץ, ושמע את האסיר צועק מאחוריו: "אני אתפוס אותך!!!"
הוא שמע את האסיר רץ מאחוריו, ורץ הכי מהר שהוא היה מסוגל. הוא עבר מסדרון אחד, ועוד אחד, והרגיש שהאסיר הדביק את הפער. מדי פעם הוא שמע צעקה "לא תצליח לברוח! אני אתפוס אותך!"
הוא ראה שהשער החשמלי פתוח אבל מתחיל להסגר, והחליט לרוץ לכיוונו – עוד קצת והוא מתקרב לשומרים בחוץ! הם יוכלו להגן עליו!
בשארית כוחותיו הוא רץ אל השער, אבל הוא לא הספיק. השער נסגר והוא נותר בפנים. האסיר המסוכן נמצא חמישה מטרים אחריו.

"אני אתפוס אותך!" הוא צעק שוב. העיתונאי התכווץ בפחד וראה את חייו חולפים מול העיניים. הוא הרגיש מכה חזקה בכתף.
"תפסתי אותך! עכשיו תורך להיות התופס!"

רמת אימה:

עוד בז'אנר: "האצבע המדממת", "היד הנוטפת דם", "לילך". 

הצ'יזבט שאינו נגמר

נעבור לסוג הצ'יזבטים האהוב על מדריכים. העיקרון פשוט – מספרים סיפור מותח ומפחיד, מסבכים את העלילה ומוסיפים כמה שיותר פרטים, וברגע השיא – חותכים. "ואז המפלצת ניגשה אליי, אוזניה נושפות אש. היא הניפה את החרב ואז… התעוררתי".
משהו כזה. מעצבן מאוד. לא ניתן לכם פה נוסח מסודר כי אין כזה. תבחרו כמה אלמנטים מפחידים ותזרמו עם זה. אין צורך לשמור על עלילה מסודרת או היגיון, כי הקווים לא יתחברו בסוף. או במילים אחרות: יאללה חמודים, תפוחי האדמה כבר מספיק שחורים. אפשר כבר להוציא ולאכול.

רמת אימה:

גם לז'אנר הזה יש בן דוד, והוא "הצ'יזבטים שנגמרים בצעקה". הצ'יזבטים האלו מוכיחים שמה שחשוב זה לא התוכן אלא הצורה. תסתכל בקנקן, לא במה שיש בו. (אבל תרחיקו את הקנקנים מכם כשאתם מספרים, כי הם יישפכו וחבל על הקולה החמה).

בניגון איטי ובקול אנמי, שרים "לילה… שקט… רק פנס אחד דולק… ובמכונית גופה… מי רצח אותה… לילה… שקט… רק פנס אחד דולק…"
חוזרים על השיר כמה פעמים, עד שנמאס לשומעים, והם מפסיקים להקשיב בתשומת לב. ואז ממשיכים עוד קצת. "ובמכונית גופה… מי רצח אותה…" ואז צורחים! "אניייייי".

רמת אימה: מנורת לילה

עוד בז'אנר: "אני לא משוגעת", "עצמות הבריח של הכלב".

חילופי נוסחאות

לסיום, כדאי להתייחס גם לאינסוף הגרסאות שיש לכל צ'יזבט, עם שינויים משמעותיים יותר ופחות. לבובה דולי קוראים גם מאיה, האצבע המדממת יכולה להיות גמד מקסיקני (אם לא הבנתם תשאלו מישהו), והערפד יכול להגיע לבקתה מבודדת ביער. כל רעיון מרכזי אפשר לתרגם לדמויות שונות, ולעשות בו כטוב בעיניכם. תתפרעו.

היה הייתה ילדה שתמיד כרכה סביב צווארה צעיף. חברה הטוב תמיד שאל אותה למה, והיא לא הסכימה לענות. גם כשהם עלו לכיתה א', הוא המשיך לשאול והיא לא ענתה. גם בקיץ, גם בחום – תמיד היא הייתה עם צעיף.
הם עלו לחטיבה והוא המשיך לשאול אותה – למה את עם צעיף? והיא שתקה.
הם עלו לתיכון והוא שוב שאל – למה את עם צעיף? והיא עדיין שתקה.
הם התחילו את האוניברסיטה והיא נשארה עם הצעיף. הוא המשיך לשאול והיא המשיכה לשתוק. הם סיימו את האוניברסיטה, והיא עדיין עם הצעיף.
הם התחתנו, ואז הוא אמר לה שוב – "אנחנו נשואים עכשיו, את לא סומכת עליי? בבקשה תורידי את הצעיף. רק פעם אחת". היא לא הסכימה, אבל הוא המשיך והמשיך לבקש.
ביום ההולדת שלו הוא ביקש שוב, "פעם אחרונה, אני לא אבקש יותר. תורידי את הצעיף שלך, רק לשנייה…"
היא הסכימה. הוא הוריד לה את הצעיף ו… נפל לה הראש!

רמת אימה:

הצ'יזבט הדבילי אך החינני הזה מוכר בגרסאות שונות, כמו הסיפור על פינוקיו האומלל, שמסכים לשמשון ויובב ללחוץ לו על הפופיק, ונושר לו הטוסיק. תכל'ס זה קורה גם לתינוקות עם חבל הטבור, לא?

נו? תפחדו כבר.