על גגות עמונה: סיפור הפינוי של אברהם

לפני 16 שנה, קצת אחרי הגירוש מגוש קטיף, נהרסו תשעת בתי האבן בעמונה. אברהם אליצור חוזר ליום הפינוי ומספר על אחד האירועים המשמעותיים בחייו

בסביבות 21:00 בערב הלכנו לישון. עם בגדים. ב־00:00 אבא שלי העיר אותנו ויצאנו אל המכונית.

התאריך: הלילה שבין יום שני ושלישי, א–ב בשבט תשס"ו (30–31 בינואר 2006). היעד: עמונה. בית המשפט פסק שיש להרוס תשעה בתים מכיוון שנבנו על קרקע פרטית, תשעת בתי האבן הראשונים שנבנו ביישוב שהיו בו כמה עשרות קרוואנים. עקירת גוש קטיף עוד ריחפה בחלל האוויר, והלכנו להראות שאנחנו לא מסכימים לראות שוב את הממשלה מחריבה בתים בארץ ישראל. עמונה גם הייתה קרובה לליבנו ברמה האישית, כי גרנו עד לא מזמן בעפרה (שהיא מרחק הליכה מעמונה), והסתובבנו בעמונה לא מעט.

שש עשרה שנים חלפו, ובהן היישוב עמונה נחרב כליל, אני הפכתי מילד בן 12 (שלא לגמרי מודע לכך שהוא נראה בן 10) לאיש בן 28, וראש הממשלה דאז הספיק להיכנס לכלא ולצאת ממנו. השורות הבאות הן החוויה הפרטית שלי מאותו אירוע, שלטעמי הגיע הזמן להעלות על הכתב. אני כותב בשבילי, אבל אולי גם אנשים אחרים ימצאו בזה עניין. ואומר את המובן מאליו: פינוי הבתים בעמונה לא היה אירוע נעים ולא עדין, וגם בסיפור שלי יהיו רגעים כאלה.

לילה שקט עבר על כוחותינו בעמונה

חוץ מאבא וממני, היו בפז'ו שלנו דאז אחי אביאל, הגדול ממני בשנה, ואחי יעקב, הצעיר ממני בשנתיים. בדרך ליציאה מהיישוב הספקנו לקחת טרמפיסטית, שהייתה בדרכה לאותו יעד. על הכביש בין פסגות לעפרה כבר עמדו מחסום משטרתי או שניים, אבל הם נתנו לנו לעבור. הגענו אל הבית של סבא וסבתא שלי בעפרה והלכנו לישון.

בבוקר גיליתי שהמצב הוא כזה: סבא וסבתא בכנס עיתונאי באילת, ודוד שלי מארח בבית הוריו בערך עשרים חברים (רעיון שלא יעלה על הדעת כשסבתא שלי בבית), שגם פניהם מיועדות לעמונה. במהלך היום אבא שלי רצה שנלמד את מה שהיינו צריכים ללמוד בכיתה, ואנחנו לא מאוד התלהבנו מהרעיון; בשלב מסוים הוא תפס אותי עם תנ"ך על השולחן ו"הסיפור שאינו נגמר" על הברכיים, והציע לי להניח את הספר על השולחן וללמוד בסתר מתחת לשולחן. אחר הצהריים הבית נוקה והתרוקן, ולקראת ערב גם אנחנו פנינו אל הגבעה הסמוכה.

עלינו ברגל. כל הדרך שבין עפרה לעמונה הייתה מלאה אנשים, וכך גם עמונה עצמה – בעיקר נערים ובחורים, אבל גם לא מעט אנשים מבוגרים. אני לא בטוח אם המשפחות שבנו את תשעת הבתים כבר עברו אליהם או לא, בכל מקרה בתחילת חודש שבט הן לא היו בבתים, אולי חזרו לקרוואנים. במקומן הבתים היו מלאים במאות אנשים, וגם הגגות שלהם היו מאוכלסים לעייפה. על הבתים וסביבם עמדו שלטים ורוססו כתובות מחאה (אני זוכר אחת: "למה איפה ואיפה", שלקח לי הרבה זמן להבין איך לנקד אותה). כמה מדורות הובערו, ובאוויר שררה תחושת ההפגנות המוכרת, של אירוע חברתי־אידיאולוגי ענק. מערכת הכריזה של היישוב פעלה ללא הרף, ומישהי כל הזמן צעקה סיסמאות ומשפטים קצרים בסגנון: "תודה שהגעתם!" "אין כמוכם!" ועוד. בעינינו זה מצא חן, לאבא שלי זה עלה על העצבים בשלב מסוים.

פגשנו עוד כמה מהדודים שלי. אחד מהם סיפר שקר לו, הצעתי לו להתחמם ליד מדורה, והוא אמר שאין דבר שנוא עליו יותר מריח של מדורה. לאוזניו של ילד בכיתה ז', של"ג בעומר הוא אחד מאירועי השיא של השנה שלו, הקביעה הזו נשמעה לי הזויה, אבל לא התווכחתי. פגשתי גם שני חברים מהכיתה: שילה ונתנאל. הסתובבתי איזה זמן עם שילה. הייתי רעב ושלחתי את ידי בארגז לחמניות מזדמן, אבל הבהירו לי שגם הוא שייך לאיזו קבוצה (נדמה לי שגם היא מישיבה כלשהי). בסוף הבחור ריחם עליי והשאיר לי את הלחמנייה.

שילה הסביר לי שאין סיכוי שנצליח למנוע את הפינוי, המשטרה חזקה יותר מאיתנו, אנחנו כאן כדי להפגין. התווכחתי איתו: הראיתי לו כמה אנשים הגיעו, ושבנו גל אבנים גדול שחסם את הדרך לבתים, כך שגם אם המשטרה תרצה, היא לא תוכל להגיע. הוא התרשם, וראיתי על הפנים שלו שהוא קצת משתכנע.

השמועות דיברו על אלפי שוטרים שנמצאים בדרכם אלינו. יס"מניקים. לא הכרתי את המילה עד אז. הלילה עבר לאט, אחת ואז שתיים ואז שלוש. כל הזמן אמרו שהשוטרים עוד רגע עולים אלינו, וכל הזמן זה לא קרה. השעה ארבע הגיעה. הייתי עייף נורא, ניסיתי להתכרבל ולישון באיזו פינה אבל גם לי היה קר ולא ממש הצלחתי להירדם. בסתר ליבי חשבתי שבעצם המשטרה לא צריכה לעשות כלום, רק לחכות. הרי כל אלפי האנשים פה ילכו הביתה מתישהו, אם לא מחר אז מחרתיים, ואז אפשר יהיה להרוס בלי התנגדות.

בשעה כלשהי פשטה שמועה שיש דיון בהול בבג"ץ, ורוצים להפוך את האירוע לפינוי מרצון, יהרסו את הבתים ויבנו אותם בחזרה בעפרה. אבא שלי אמר שאין סיכוי, השופטים לעולם לא יכריעו בעד המתנחלים, אבל אני חשבתי באופטימיות אופיינית וחסרת ביסוס שדווקא יש סיכוי – אם כי לא הייתי בטוח שהפסיקה הזו לטובתנו, הרי באנו להיאבק ולא להתפנות מרצון.

על גג העולם

הבוקר עלה. היום היה מעונן, והשמש לא נראתה. התפללנו במניין ענק, רובו לא נכנס בבית הכנסת הצנוע של עמונה, שעמד במפלס שמעל תשעת הבתים. אחרי התפילה המתח נותר באוויר, ובאווירת חוסר הוודאות יעקב ואני החלטנו שאנחנו יורדים לעפרה להביא אוכל. ירדנו. התקלחנו. זכור לי במעורפל שסבתא שלי כבר הייתה בבית עם עוד מישהי, אולי דודה שלי. הן הכינו לנו שקית אוכל גדולה, עם לחם, ופלים ושוקולד, ורגע לפני שיצאנו בחזרה הרדיו עדכן שהעתירה נדחתה. מיהרנו מאוד. בדרך פגשנו חבר של יעקב מעפרה, שעלה איתנו גם הוא.

באמצע הדרך עמדו שני חיילים, שהיו צריכים לחסום את המעבר. החבר של יעקב יצא לעיקוף גדול סביבם, אבל אנחנו ראינו כמה אנשים מבוגרים שעברו לידם והם לא עשו להם כלום, הזכרנו לעצמנו שחיילים הם לא שוטרים, ופשוט המשכנו בדרך. בירכנו את החיילים בבוקר טוב, והם אכן לא נקפו אצבע כדי לעצור אותנו. החבר השלים את העיקוף והצטרף אלינו, והגענו אל ראש ההר.

האווירה הייתה מתוחה מאוד, אנשים התרוצצו לכאן ולשם. הגענו אל הרחוב של תשעת הבתים, פגשנו שם את אביאל, והחלטנו שאנחנו עולים לגג מספר 2. אבא שלי ואחיו הגיעו מאיזו פינה, אחד הדודים שלי עטה כפפות ענקיות. זה שעשע אותי, כי חשבתי שהוא הולך להתאגרף עם איזה שוטר. בדיעבד הבנתי שהיה לו פשוט קר בלילה, שאלה כפפות של שוער ולא של אִגרוף, ושהוא באופן כללי לא מהאנשים שנוהגים להתאגרף עם אף אחד. הבאנו לאבא שלי כריך, ואמרנו לו שאנחנו עולים על הגג. הוא נשאר למטה.

הגג היה מגודר בתיל ובבלוקים. עלינו אליו בעזרת סולם, וכמה בחורים שהושיטו ידיים משכו אותנו למעלה. גם נתנאל מהכיתה שלי עלה. הייתה על הגג תחושה קצת מרגשת של שותפות ומעין אחווה עמוקה. מערכת הכריזה המשיכה לעבוד ללא הפסקה. בשלב מסוים הקריינית עברה להכריז: "היס"מניקים באים! הם רצים במעלה ההר! רוצו לבתים!" מה שבאופן טבעי העלה את מפלס הלחץ.

על גג 1 הונף שלט גדול: "גג 1 – ה' הוא המלך!" הגג שלנו ניסה למצוא לעצמו מיתוג דומה, אבל לא ממש הצליח. על הגג היו פזורים חומרים לזריקה על השוטרים: חלב, קמח, ביצים, ודברים דומים שנועדו להפריע ולתסכל, אך לא באמת לפגוע.

בפחים ובמקלות

בפועל חלפה עוד כשעה של מתח עד שהשוטרים התחילו להתקרב (מהכיוון ההפוך מזה שציפיתי, משום מה). הם הלכו בגוש צפוף, עם מגנים שקופים ענקיים. הגגות שוב היו מלאים וגם הבתים, ועוד מאות או אלפי אנשים עמדו סביב – חלקם קרוב לבתים, ואחרים על הגבעה מעל, צופים אך לא מעורבים. ואז הגיע טרקטור. לקחו לו בערך חמש דקות לפנות את מחסום האבנים שהרשים אותי כל כך.

אחר כך באו הפרשים. הם התקדמו לאט דרך ההמון. ופה הזיכרון שלי קצת מטושטש. אני לא זוכר מה בדיוק ראיתי ומה אני יודע שקרה, כמה מהאלות העולות ויורדות הן זיכרון אותנטי שלי, וכמה נכנסו לראש שלי מאוחר יותר כשראיתי את הצילומים. ודאי שלא ראיתי את הנער מהיישוב שלי שהגיע לבית החולים במצב אנוש, לא ראיתי את הנערה ששני שוטרים לקחו הצידה ופגעו בה, לא ראיתי את האיש הנרמס מתחת לפרש. אבל אני זוכר את התחושה: פחד גדול, אימה, הבנה שממש כמו שאנחנו באנו נחושים והחלטנו לשנות את הכללים, גם המשטרה החליטה את זה. ושהיא חזקה יותר.

בשלב מסוים ראיתי משהו לבן מרחף באוויר. חשבתי שזה פרפר גדול או ציפור. ואז הגיעו עוד אחד ועוד אחד, ופתאום הבנתי שאלה אבנים. ושהן נזרקות מהצד שלנו אל הצד שלהם.

השוטרים הגיעו אל בין הבתים, ואנשים זרקו עליהם מכל הבא ליד. זו כבר לא הייתה מחאה או ניסיון להתבצרות כדי שהמשטרה תתייאש ותלך. התחושה הייתה שזה קרב על החיים. הם מנסים לפגוע בנו, ואנחנו חייבים להגן על עצמנו. זכרתי שראיתי קרש מונח על הגג, רצתי להביא אותו. עמדתי איתו ביד במשך כמה רגעים, ולא העזתי לזרוק אותו על אף אחד. בסוף השלכתי אותו סתם, לכיוון הכללי, והוא נפל ליד סוס משטרה גדול. ראינו גם נער רץ מכיוון הבתים אל המדרון, בידיו שתי אלות שהוא כנראה הצליח לפלח מהשוטרים. שני שוטרים רדפו אחריו, ובקרב שאר הצופים מהגג שררה הסכמה שהוא אכל אותה חזק.

אחרי שכל האנשים שעמדו בין הבתים פונו, ההמולה למטה קצת נרגעה. בשלב מסוים הועלה סולם אל הגג. אני לא בטוח למה – אולי מישהו התייבש או התעלף והיה צריך לפנות אותו. הודיעו שאם מישהו רוצה לרדת, זו ההזדמנות האחרונה לעשות את זה לפני שהשוטרים יגיעו. אביאל אמר שהוא חושב שאין לנו מה לעשות על הגג, אנחנו קטנים מדי ולא נועיל שם. יעקב הסכים. התלבטתי – מצד אחד ידעתי שהם צודקים, מצד שני חשבתי שאסור לעזוב את הגג, כי בשביל מה באנו – ולפני שהצלחתי להכריע שניהם כבר ירדו והסולם סולק. השקית עם האוכל נשארה למעלה. לא הספקנו לאכול ממנה, ולי כבר לא היה תיאבון.

כוחות היס"מ הגיעו לגג מס' 1. הם ניסו להצמיד אליו סולם, אבל יושבי הגג הפילו אותו שוב ושוב. בסופו של דבר הם הצליחו לעלות בסיוע מכת"זית. הגג פונה, וגם הבית פונה לחלוטין. כעבור כמה זמן הגיע באגר והתחיל להרוס את הבית. זה הפתיע אותי, איכשהו לא העליתי על דעתי שהבית ייהרס ממש לנגד עינינו (אולי מכיוון שבגוש קטיף הוציאו את האנשים ורק כעבור כמה ימים הרסו את הבתים).

אנשים מהגג שלנו קראו קריאות גנאי אל השוטרים שסביב הטרקטור: "יופי, ילד גדול! תחזור הביתה ותגיד לאמא שהרסת בית בארץ ישראל!" אני בהיתי בגג המתמוטט, רעדתי ועמדו לי דמעות בגרון, שילוב של אכזבה וכנראה גם בהלה. לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות – הייתי בין בחורים גדולים ממני, וזה היה ממש לא לעניין – אז כבשתי אותן.

בצהריים הגיעו אלינו.

המכת"זית נעמדה מול בית מס' 2. המתבצרים על הגג הרימו מולה יריעות מתכת, והזרנוקים האדירים פיזרו אותם. הם נעמדו שוב ופוזרו שוב, כל מי שעל הגג כבר נרטב, ואז האנשים התחילו לצעוק: "הם כאן! הם על הגג!"

השוטרים עלו בתוך כף גדולה של שופל. בראש שלי הזיכרון שלהם מתקרבים אלינו מבין רסיסי המים ממש מלווה בסאונד של סרט אימה. יושבי הגג נסוגו לצד השני של הגג וצעקו: "לכוורות! לכוורות! שיהיה להם קשה יותר!" לא ידעתי מהן הכוורות, אבל רצתי עם כולם. התברר שהכוורות הן צמיגים מחוברים זה לזה. כולם התיישבו בתוך צמיגים ושילבו זרועות.

השוטרים התקרבו. הם קרעו בחור שישב קצת משמאלי מתוך הכוורת. הם לא טרחו לגרור או לאזוק אותו, במקום זאת הם השכיבו אותו על הרצפה ופשוט התחילו להכות אותו. ספרתי אותם אוטומטית: שבעה שוטרים על אדם אחד, הידיים שלהם עולות ונוחתות במרץ. כעבור כמה שניות של כיסוח הם פשוט נשאו אותו משם, וחיפשו את הלקוח הבא.

הם התקרבו לכיוון שלי, ואז שמעתי צעקות: "תעצרו, יש כאן ילד קטן! תעצרו!"

המפקד, יש כאן ילד

הסתכלתי ימינה ושמאלה, ואז הבנתי שהכוונה אליי. קצת נעלבתי, אבל לא נראה שזה שינה למישהו. הבחורים שישבו סביבי אמרו לי ללכת בשקט ולא להסתבך.

שוטר גדול אחד התכופף אליי, תפס אותי ביד ומשך אותי. לא התנגדתי. הוא העביר אותי לשוטר אחר. השוטר האחר העביר אותי לשלישי ואמר: "המפקד, יש כאן ילד".

המפקד הסתכל אליי וחייך חיוך רע. "בוא, בוא, חמודי", הוא אמר. הוא תפס אותי חזק ביד – אני לא יודע איך אפשר להחזיק חזק כל כך, אבל כמה ימים נשאר לי מהלפיתה הזו סימן מתחת השעון – משך אותי והשליך אותי אל הכף של השופל. הכף כבר הייתה מלאה: מתחתי שכבה ערמה של אנשים שבורים שנאנקו מכאב.

תודה לאל, הייתי הנוסע האחרון בסיבוב הזה של הכף. הטרקטור הוריד את הכף, ומיד כשהיא נגעה באדמה קפצתי החוצה, כדי להפסיק להכביד על כל מי ששכבתי עליו. התלבטתי לרגע מה לעשות, ואם יש לי דרך להמשיך להועיל, אבל אז סוף סוף השתחרר הגוש שישב לי בגרון כבר שעתיים, והתחלתי לבכות.

הייתה שם איזו אישה מבוגרת עם כיסוי ראש – נדמה לי שהייתה לה מצלמה, אז בדיעבד אני מניח שזו הייתה מירי צחי. היא נתנה לי מים, ואמרה לי איזו מילת עידוד. התחלתי ללכת כשאני חצי מנותק מהמתרחש. סביב מתחם הבתים הייתה שרשרת ענק של שוטרים, שנתנו לי לעבור כשהגעתי אליהם ומיד שילבו ידיים בחזרה.

ירדתי מההר ברגל, ובכיתי כל הדרך עד הפרדסים של עפרה. כשהגעתי לבית של סבא וסבתא, מצאתי את האחים שלי משחקים במחשב. אבא שלי כבר הגיע לפניי, אבל הוא יצא – אולי כדי לחפש אותי. התקשרנו אליו והוא הגיע כעבור כמה דקות. המצח שלו עוטר בתחבושת גדולה; הוא היה מהאנשים שעמדו סביב הבתים, והשוטר שניגש אליו לא בזבז זמן וזיכה אותו במכת אלה שסגרה עניין.

נסענו הביתה. אכלנו ארוחת צהריים. התקלחתי, אמא שלי ישבה איתי קצת והלכתי לישון בערך בארבע. אבא העיר אותי כשכבר היה חושך בחוץ. שאלתי אותו מה השעה. הוא אמר שכבר שש.

"ישנתי רק שעתיים?" שאלתי.

אבא חייך. "ישנת ארבע עשרה שעות", הוא אמר.


סיפור עמונה מצטרף לסיפורם של ימית, גוש קטיף, יישובי צפון השומרון ומקומות נוספים שהם חלק מהסיפור של כולנו. קבוצת הפייסבוק "סיפורים מכיסופים – מה שקרה בהתנתקות" היא מעין קבוצת תמיכה לחוויות מכל האירועים המטלטלים האלו. מוזמנים להצטרף, לשתף ולהקשיב.

קרדיט תמונה: יעקב, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0&gt;, via Wikimedia Commons