אוקיי, התארסתי. מה עכשיו?
אחד הדברים הראשונים ששמעתי ברגע שהתארסתי הוא "תראי את הטבעת!". רגע אחרי, התגובות התפצלו לשניים. אלו שהתחתנו בעצמן לאחרונה הסתכלו עליי במין הבנה למודת סבל ואמרו לי "לפחות את לא כלת קורונה". הן צדקו כנראה, כי להיות כלת קורונה היה נראה לי קשה בהגזמה. אלו שלא התחתנו בקורונה התמקדו בטבעת. איתן היה כיף יותר לדבר.
אז לא, אני לא כלת קורונה. אני הכלה של הרגע שאחרי. זאת אומרת, הרגע שבו הכל נפתח ומשתלב ישירות אחרי ספירת העומר ולכן כל התאריכים תפוסים. כל הכלות שדיברתי איתן אמרו לי כמעט את אותן הדברים: מה לעשות, מה לא לעשות, מה כדאי לדחות ומה חייבים מיד ועכשיו, והאמת שאפילו שלא הגעתי עדיין רחוק מדי (נשארו עוד שמונה שבועות פחות יום לחתונה בעת כתיבת הכתבה, אבל היי מי סופר? אני), בכל זאת יש כמה דברים ששווה לגזור ולשמור.
איי סייד יס
הצעת נישואין היא אומנם הצגה יפה, אבל כולנו יודעים שזה לא באמת מגיע בהפתעה. כלומר, השעה הפתיעה אותי קצת, אבל ברור שידעתי בדיוק מה אני לובשת, מתי זה קורה ואיפה.
סביר להניח שאם היו מפתיעים אותי הייתי אומרת לא. ולא כי אני לא רוצה, אלא כי אני לא רוצה שיפתיעו אותי. מבחינתי הכי רומנטי זה לדעת את מי אתה מפתיע ולדעת לא להפתיע אותו. או לא לעצבן אותו. או לא לפרוס את האלבד האדום הזה עם הנרות בתוך השקיות פלאפל כי זה לא באמת חמוד ואף תמונה לא באמת יוצאת יפה ונו באמת אין אף אחד שמצליח לעשות תמונה ספונטנית, שחררו.
חוגגים אירוסין
רגע אחרי שצילמנו מיליון סלפים (שאחד מהם היה מספיק סבבה כדי להעלות לפייסבוק), חגגנו את האירוסין. כאילו, לא באמת רגע אחרי. גם אירוסין צריך להפיק. שוכחים מהקטע הזה כי יש חתונה שלמה לארגן, אבל כן, יש מסיבת אירוסין. ומישהו צריך לארגן אותה. והמישהו הזה הוא לא אני. תודה אמא.
אחרי האירוסין, הגיע הזמן לעכל את הסיטואציה ולנשום עמוק. או, במילים אחרות, לפתוח את המתנות ולנסות להחליט מה משאירים ומה לא. ואז להבין שהניסיון לא רלוונטי בעליל כי עדיין אין לנו מושג מה בכלל נצטרך. מה שבעצם עשינו זה להבין איפה יש פתק החלפה, איפה אין פתק החלפה; במה אני חושבת שאשתמש ואני באמת אשתמש, במה אני לא חושבת שאשתמש, ובמה אני חושבת שאשתמש ואז בעוד חצי שנה (כשכבר לא נוכל להחליף) אגלה שאני לא משתמשת באמת והייתי יכולה להחליף.
וגם, אתם יודעים, בירכנו את כל מי שהגדיל לעשות ונתן לנו גיפטכארד.
אין ברירה, צריך להתחיל לארגן חתונה
אחר כך קבענו את התאריך. הזהירו אותי מראש שעכשיו מגיע הלחץ הזה של אולם־צלם־חתונה. מה שבאמת עשיתי זה להתקשר אל איש הקשר של הלהקה ולוודא איתו אילו תאריכים בכלל רלוונטים עבורו לפני שאני הולכת לאולם, כי בכנות, להקה יש רק אחת, ואולמות יש הרבה. או שלהקה חושבים שיש רק אחת ואז כל חברות הטכנולוגיה שעוקבות אחרינו נחושות לגלות לנו את הטעות, ומאז בכל פעם שפותחים את הפייסבוק או האינטגרם מופיעות מלא להקות של דוסים. כאילו הפייסבוק כבר לא מנסה להסתיר שהוא מקשיב לנו.
אחרי שהלהקה נתנה את תאריכיה, פנינו לאולם. זאת אומרת, לשלב שבו חשבתי שלא מעניין אותי שום דבר ושאולם זה לא באמת משנה, ואז ראיתי חופה בסגנון עתיק שהזכיר לי את הסצנה ההיא מצלילי המוסיקה ועולמי השתנה מהקצה אל הקצה. אחרי שהתאריך נסגר, יכולנו לפנות אל הצלם. ולגלות שהוא לא פנוי. ואז לדבר עם הצלם השני, ולגלות שגם הוא לא פנוי. ואז להתפלל בבכיות לה' יתברך שיפול עלינו צלם אחר, ולהיזכר בצלם שרשמתי לעצמי עוד בכיתה י"ב שאני אוהבת כי היה בחתונה של בת דודה, להסתכל בתמונות שלו, להתאהב, ולגלות שהוא פנוי. כי לפעמים ה' באמת תותח.
ההודעה הבאה הייתה למעצבת השיער ולמאפרת, אפילו שחשבתי שזה מוגזם, כי החתונה עוד יותר משלושה חודשים. ואז גיליתי ששתיהן לא פנויות. כי, כמו שאמרנו, תקופת טרום קורונה וגם ספירת העומר וגם הפרסום הממומן באינסטגרם נותן עבודה, ומסתבר שכל הכלות האחרות רוצות את מה שאני רוצה. או שכולן פשוט מכירות את אותן המאפרות ומעצבות השיער. בכל מקרה, אחרי חיפוש ארוך באינסטגרם, מצאתי את שאהבה נפשי והייתי פנויה נפשית, מנטלית, ועוד מילה שמתארת באופן דרמטי את הסיטואציה, להתקדם לחיפושים הבאים.
ומה אחר כך?
אחר כך הגיעו כמה שבועות של שקט. ניצלנו אותם בלמצוא קצת זמן לנשום בלי לחשוב על החתונה, וגם לעשות דברים שלא קשורים לחתונה. נו, החיים שבחוץ. גם הם היו אי שם ברקע. וגם החלטנו איפה אנחנו רוצים לגור, מה אנחנו רוצים לעשות הלאה, וכמובן, השלב שבו גררתי את אמא שלי ואת אחותי הגדולה למצוא את שמלת הכלה המושלמת.
זה השלב שבו גם תיאמתי עם מדריכת כלות שהמליצו לי עליה, והבנתי שיכול להיות שאני רוצה פגישה משותפת עם הארוס שלי, ועם מדריך חתנים. וגם, הבנתי עם איזה כיסוי ראש אני רוצה ללכת. והתחלתי לאסוף כיסויי ראש. כי כזו אני, מגזימה. בטח כבר הבנתם. אבל אני חושבת שהבנתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, יש סיכוי גדול שאגיע ליום אחרי החתונה ואמצא את עצמי עם פשמינה שקניתי בכיתה י"ב ברגע בל"חי במיוחד ועם מגבת מטבח. חוץ מזה, הידעתן? לעשות פאה חדשה בהזמנה אישית יכול לקחת חודש וחצי – אם זה לא משהו שכדאי לקחת בחשבון, אני לא סגורה על מה כן.
עוד משהו נפלא שגיליתי: פתיחת תיק ברבנות היא הליך בירוקרטי פשוט יחסית. נותנים לארוס לטפל בזה והסיפור נגמר. אבל גם אם את צריכה להתעסק בזה – זה באמת לא כזה מסובך. אפשר לשלוח לרבנות ישירות בווטסאפ את כל מה שצריך. חוץ מזה, אפשר להביא גם עדות ולא עדים. יש כאלו שזה לא רלוונטי עבורן, אותי זה שימח. לא סגורה על למה. השאלה היא אם זה שימח גם את שתי החברות שסינג'רתי להגיע לרבנות כדי לספר להם שאני רווקה, אבל היי, מי אמר שנשים לא כשירות להעיד? בטח לא מישהו שהסתכל על תעודת הנישואין שלי.
(ואם הוא באמת יודע שנשים לא כשירות לזה, בבקשה שלא יגיד שום דבר, כי ממש אין לי כוח להתעסק עם נושא הרבנות עוד פעם. הם הסכימו, אני לא מתלוננת. תודה, והלאה)
אוקיי, ומה עם דירה?
מלכוד. מצד אחד – אם אנחנו רוצים לדעת איפה נגור אחרי החתונה כדי שלא נצטרך לבנות אוהל במרפסת של ההורים (אוהו, הנוף היפה של פתח תקווה), כדאי שנסגור דירה כמה שיותר מוקדם. אבל מצד שני אם נתאם מוקדם מדי, נצטרך לשלם יותר. אכן, התלבטות קשה.
אלו הדברים הראשונים שבהם התעסקתי בשבועות הראשונים לאחר האירוסין שלי. ערבבתי עם קצת עצות שנתנו לי, דברים שלמדתי, והחלטתי להעביר הלאה. כי היי, למה לא לחלוק מניסיוני לאחרים? וגם כי היי, זו הזדמנות נהדרת לקבל עצות ממי שיקרא את הכתבה הזאת, וגם כי היי, אני כלה וזה מה שמעניין אותי עכשיו, אז על זה אני מדברת, זכותי.
